בתקופה האחרונה פורסמו בכלי התקשורת מספר מקרים הקשורים למוות ולפציעות קשות של ילדים. ב-ynet נכתב על ילד בן 8 שנהרג בעקבות נפילה מחציר במושב פטיש שבנגב ועל ילד בן 5 שנפגע אנושות עקב טביעה בבריכה ציבורית בבת ים.
במקרים אלו עולה שאלת האחריות של בעל המקרקעין, בין אם מדובר במסיגי גבול ובין אם לאו. במקרה הראשון ניתן לומר כי אם ערימת החציר הייתה בשטח הציבורי של המושב, ודאי שצריכה להיות אחריות, שכן למעשה מדובר בסוג של מפגע והיה צריך לצפות שילדים עלולים לטפס עליו ולהיפגע. אם מדובר בערימות חציר בשטח פרטי ושילדים הסיגו גבול למקרקעין הללו, אזי גם במצב דברים שכזה יש לבחון את המקרה לגופו ולראות האם יש להטיל אחריות על בעל המקרקעין לנזק שנגרם למסיג הגבול.
במקרה השני, כאשר מדובר בבריכה ציבורית, נראה שחובת הזהירות אף מוגברת מאחר ובוודאי שקיימת אפשרות מוחשית כי ילדים ינסו להסתנן לבריכה ללא השגחה, גם שעה שהבריכה סגורה. דוגמה לכך ניתן לראות בפסק דין (א 003114/05) של בית משפט השלום בירושלים מ-2009 המתייחס לנושא של אחריות בעל מקרקעין למסיג גבול.
בפסק דין נדון מקרה של תביעת פיצויים בגין נזקי גוף של אוהד כדורגל קטין שהסתנן לאצטדיון טדי בירושלים ב-1997 ונפל לפיר בגובה של שישה מטרים. הנתבעות, עיריית ירושלים ומגדל חברה לביטוח, טענו כי על פי סעיף 37 לפקודת הנזיקין "האחריות לפי סעיפים 35 ו- 36 של בעל מקרקעין או של תופשם, בשל מצבם של המקרקעין, תחזוקתם או תיקונם, לא תחול כלפי מי שנכנס למקרקעין כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שנכנס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה".
עם זאת, השופט כרמי מוסק קבע: "בנסיבות המקרה דנן, בהם כניסת צעירים לתחומי המגרש דרך הפתחים הייתה ידועה לנתבעות, וכי המדובר בצעיר, שטרם מלאו לו 16 שנים, אין המדובר באחד מאותם מקרים שכלפיהם נועדה החסינות של סעיף 37 לפקודת הנזיקין להגן ולהושיע". לפיכך, נפסקו לתובע פיצויים של 85 אלף שקלים.
לסיכום, ניתן לומר כי גם כאשר מישהו מסיג גבול, בטח כשמדובר בקטינים, יכול להיות שעדיין תהיה אחריות לבעל המקרקעין לנזק שהתרחש במקרקעין שלו, גם אם הדבר אירע למעשה תוך כדי ביצוע עוולה – אחריות שהוכרה של בעלי המקרקעין למסיגי גבול שכאלו.
תגובה אחת
מפתיע לגלות שגם הסגת גבול אינה פוטרת את בעל המקרקעין.
אתן שוב מצליחות להביא את הבקיאות והידע שלכן בתחום הנזיקין לכל נושא שעליו אתן כותבות. אלופות!